פרשת כי תצא תשע”א

דברים פרק כד )יד( לֹא תַעֲ שֹק שכִיר עָנִי וְאֶבְיֹון מֵאַחֶיךָ אֹו מִ גֵרְךָ אֲ שֶר באַרְצְךָ ב שְעָרֶיךָ : )טו( ביֹומ ו תִ תֵן שכָר ו וְלֹא תָבֹוא עָלָיו הַ שֶמֶ ש כי עָנִי ה וא וְאֵלָיו ה וא נֹ שא אֶת נַפְ ש ו וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

כתב בשער הפסוקים לאריז”ל בפרשת כי תצא סימן סימן כ”ד: ששלושת המילים ביומו תתן שכרו, ר”ת שבת לרמז כמה רמזים בזה.

תוספת שבת מבעוד יום:
הרמז הראשון: שצריך כל אדם להוסיף מחול על הקודש בערב שבת, וזו הכוונה ביומו היינו בעוד היום תתן שכרו ר”ת שבת ולא לאחר השקיעה.

בזכות התורה והמצוות זוכה לתוספת נשמה בחול:
הרמז השני: כיון שמבואר בזוהר שכל העוסק בתורה ובמצוות זוכה ששורה עליו תוספת קדושה מעין מה שזוכה כל אדם לתוספת נשמה ביום השבת, וכל המקיים תורה ומצוות הוא שכיר של הקב”ה ולכן השי”ת נותן לו שכרו ביומו ובמה הוא משלם בזה שנותן לו תוספת נשמה גם ביום חול.

זוכה לתוספת נשמה גדולה בשבת:
הרמז השלישי: שאמנם לכל אדם יש תוספת נשמה ביום השבת, אבל מי שעוסק בתורה ובמצוות במשך השבוע מקבל תוספת נשמה יותר גדולה בשבת, ולזה רמז ביומו תתן שכרו ר”ת שבת שביום שבת ישלם לו הכל.

שכר המצוה שנותן השכר ביומו:
הרמז רביעי: הרי ידוע שלכל מצווה יש את השכר שלה, והקב”ה מודיע לנו כי שכר המצווה של אדם שנותן את השכר לעובדים בזמן הוא זוכה לנשמה יתירה ומיוחדת באותה שבת הסמוכה.

מעשה שהיה ביומו תתן שכרו אפילו שהדבר כרוך בנסיעה ארוכה:
באחת מנסיעותיו של ה”חפץ חיים” לוורשא לפני צאתו לדרך נקרע לו המעיל, מיהרו בני משפחתו לחייט שיתקן לו את המעיל וכעבור זמן קצר שבו בני הבית עם המעיל, לבש ה”חפץ חיים” את מעילו וכשהגיעו לעיירה הקרובה שמשם יוצאת הרכבת לוורשה לפתע פנה ה”חפץ חיים” אל העגלון ואמר לו הבה ונשוב לראדין, מדוע התפלא העגלון לאחר הדרך המייגעת לחזור הן הרכבת לוורשה עומדת לצאת לדרכה. השיב לו ה”חפץ חיים” שכחתי לשלם לחייט את שכרו עבור תיקון המעיל נחזור אפוא לראדין כי עלי לשלם לחייט עוד היום בטרם תשקע השמש, הן תורתנו הקדושה מחיבת לשלם לפועל את שכרו ביום עבודתו וכי לא נאמר “ביומו תתן שכרו”, אם כך הציע גרשון העגלון ימשיך הרב אל הרכבת ואילו אני אשוב לראדין ואהיה שליחו לשלם לחייט את שכרו, אך “החפץ חיים” ביקש לקיים את המצוה בעצמו, לא נותר לו לעגלון אלא להפנות את העגלה לכוון הנגדי ולשוב לראדין כדי שיוכל הרב לקיים את המצוה “ביומו תתן שכרו”.